<h1>הבתים — שערי בית המקדש שער שביעי</h1>
<h2>דף מה.</h2>
החיל, משולחים ממנו גוים וטמאי מתים ובועלי נדות, אבל טבול יום נכנס לשם, שכבר טבל. עזרת ישראל ועזרת נשים משלחין מהן טבול יום, אבל לא מחוסרי כפורים, שמחוסר כפורים העריב שמשו. ואסור טבול יום במחנה לויה, מדברי סופרים. מעזרת ישראל ולפנים אפילו מחוסר כפורים לא יכנס לשם, מפני שעדיין לא טהר טהרה גמורה, שנאמר וכפר עליה הכהן וטהרה, מכלל שעדיין לא נגמרה טהרתה. לר"ם.
<h2>דף נו:</h2>
ואיזהו הטמא שחייבו כרת על המקדש, כל שנטמא בטמאות מן המת שנזיר מגלח עליהם, כמו שכבר נתפרש בנזירות, או שיגע באדם או בכלים שנטמאו באותן הטמאות שהנזיר מגלח עליהם, שהוא שני לראשון שנוגע במת, או שנטמא באותן הטמאות כשאר אבות הטומאה של תורה שיתפרשו במקומן. לר"ם. כתב הראב"ד אין הנזיר מגלח על מגעי כלים שנגע במת. אבל אמר שהטמא חייב כרת בביאתו במקדש באותן טמאות שהנזיר מגלח, ויתר עליהם שהוא חייב על אדם או טומאת כלים שנטמאו באותן טמאות שהנזיר מגלח עליהם, אע"פ שאין הנזיר מגלח על הכלים. ונראין דברי הר"ם.
כללו של דבר. כל הטעון ביאת מים מן התורה, חייב כרת על ביאת מקדש, ואפילו אחר שטבל עד שיעריב שמשו. אבל המתטמא בטמאות מן המת שאין הנזיר מגלח עליהם, אע"פ שהוא טמא טומאת שבעה, הרי זה פטור על ביאת מקדש. וכן הנוגע בכלים שנגעו באדם שנגע במת, או שנגע באדם שנגע בכלים, שנגעו במת, אע"פ שהוא טמא ראשון לענין תרומה ולטמא בשר קדשים, הרי זה פטור על ביאת מקדש. ודברים אלו הלכה מפי הקבלה, ואע"פ שהוא פטור מכין אותו מכת מרדות. לר"ם. כתב הראב"ד דבריו סותרין זה את זה. ע"כ. ואני לא מצאתי סתירה בדבריו, כי מה שכתב למעלה, הוא, שנגע באדם וכלים שנטמאו באותן טמאות עצמן שהנזיר מגלח עליהם, כגון שנטמא במת, ומת שכתב בכאן, הוא שנגע בכלים שנטמאו מחמת אדם שנטמא במת, ואין הנזיר מגלח על טומאת אדם שנגע במת.
